אחרי מאה שנה של שינה......

היי לי...
 wow.... בדיוק לפני שנתיים כתבתי את הפוסט האחרון
עברתי אז טלטלה וזעזוע קשה - מה שפשוטו כמשמעו שיתק אותי, כלומר שיתק כל יצירתיות שהיתה בי. נכנסתי למצב הישרדות מנטלי. וזה, שיהיה ברור מצב טוב כיוון שברמת ההתפרנסות - טפו טפו טפו - ברוך השם הכל בסדר.
עברו שנתיים שבהן למדתי ה - מ - ו - ן  על אמונה, בי, בסובבים אותי, במי שהאמנתי ובאינטואיציה הקדושה והמהממת שלי שהביאה אותי עד הלום.
ועלו בי תובנות מאירות ומזככות שאני מרגישה חובה לשתף כדי לעזור במשהו למי שרוצה
תובנה מס 1: אני תמימה כמו ילדת רחוב. קולטים את הדיסוננס? כך גם אני חושבת... אבל זו תובנה חזקה ביותר. ילדת רחוב עדיין ילדה עם כל הצרכים והמאוויים של ילדה. צורך בחום, בחיבוק אמיתי ומנחם, בהבנה פשוטה ובחובת הסובבים להגן ולתמוך. ולכן אני כמוה, קודם כל באה עם אמון שלם בזולת ויחד עם זה עם חיישנים רגישים למי הוא הזולת שמולי. ואני עולה עליו מהר מאוד. בנסיון והמפגשים הרבים בחיי עם כל סוג של זולת שרק תעלו בדמיונכם פיתח לי את התכונות האלה. לשמחתי.
בהמשך אני מאמינה שאחזור לכתוב והרבה. זה בוער בי.

ויש לי  עוד טיפ בשבילכם. טיפ חשוב ומעורר שקיבלתי בהד לאחר שיחת מאוד מאוד מפתיעה עם מישהו שלא ציפיתי ממנו לאכפתיות כלפי. הוא אמר לי משהו בסגנון - את דולפין ששוחה בבריכה של כרישים ומאמינה שהם לא יעשו לך כלום כי את בגודל הפיזי שלהם..... ואת רגילה אליהם.

הלכתי עם זה הביתה

אני מעצבת במקצועי וכל דבר שאומרים לי מתורגם מייד לאובייקט ויזואלי
אז הינה משהו בשבילכם - גם לדולפינים, גם לחתלתולים, לקוקרספניילים הנאמנים וגם לכרישים והזאבים השאננים. באהבה.

גזור ושמור

ולפני שאני מסיימת ומתנפלת על טנא הפרוייקטים שיש לי על השולחן
אני רוצה להודות לכמה נשמות שהחזירו לי את הדגדוג לאצבעות ושמחת הכתיבה:
שיר (שלא מודעת לזה בכלל) שיום אחד התקשרה אלי ומייד חזרה לי חדוות העיצוב
רותי ששלחה לי הודעה תמימה בפייס והופס נפתח חלון בליבי
יעקב שהתקשר אחרי 20 שנה ושאל אם אני רוצה לעצב לו אריזות למאפים
רמי שביקש שאחלום איך להגשים את מיתוג החלום שלו

שושה- חברת לב ואחות שאנחנו מגלות כל יום בערך שאנחנו פשוט משוכפלות
אריאלה המהממת שמתקשרת איתי בטלפתיה מהרגע שנפגשנו וזה חזק
סילבי שבתום ליבה שכולו טוב וטוהר פתחה לי דלת אל כל הטוב והמוכר שנשכח במערבולת החיים והקריירה
נעמה המקסימה שהכריזה שהיא לא מתווכחת איתי, אלא מחכה לראות מה יוצא ומתפעלת
תמי אחותי המדהימה שאין לי מילים בכלל להסביר... שמורה בכל חדר בליבי - ה-yes I can שלי
ואיריס חברת ילדות שמחזקת ומעודדת ומאמינה הרחק בעמק עם ים השיבלים שאני כל כך מחוברת אליו

על נרקיסים וצפרדעים

קודם כל ולפני הכל: עניין התגובות בבלוג הסתדר! כוווולם יכולים להכנס ולהגיב!!! זה בזכות טליה המדהימה שהיא רק בת 14 אבל כבר עוסקת בתמיכת בלוגרים מיואשים.


לפני שאשכח - בט"ו בשבט יתקיים הפנינג בחווה האקולוגית במודיעין. כדאי מאוד להגיע. יהיו הפעלות לילדים, נטיעות ויריד אורגני. שלא תגידו שלא ידעתם. אנא התעדכנו באתר החווה 

גשם בשילוב קור אימים בחוץ... התנאים והתפאורה המיטביים להשאר בפיג'מת פליז, להכין דלי קפה, פרוסה אחת (בכל זאת אחריות) של חלה טריה עם שוקולד (כן, אני בת שש!), להושיב את הילל מול מדגסקר - החלק הראשון (שעה וחצי רק לי)... ולרוץ לפשפש במאות הג'יגות המפוזרות לי במחשב... לסדר מסמכים ועבודות וכמובן לענות על מיילים. איזה כייף.
בדרך לחדר העבודה עוד הוצאתי את האף למרפסת ובדקתי בכמיהה את מצב הנרקיסים שטמנתי לפני חודש וחצי בעציץ. מתה על ריח הנרקיסים. מחכה בקוצר רוח לצלם ולהשוויץ בהם כשיפרחו.
כרגע רק העלים מתרוממים לגובה ורק הדמיון יכול להשלים את המראה.

צולם בקור כלבים

בחדר העבודה אני מתחילה לחטט בתיקיות ישנות על המק.
נוסטלגיה בתמונות, אסופת קטעי אתרים בתחום העיצוב והבישול... המון עבודת מיון... ואז אני נתקלת באוצר ששכחתי מקיומו. גלויות שהכנתי לפני איזה שתיים עשרה שנים בחופשה הזויה באיזו ביקתה באיזה יער בהולנד על גדות ביצה. עם בחור ש"נרקיס" מלך הביצה פשוט התאים לו כמו כפפה ליד.
זה כל כך התחבר לי עם הנרקיסים במרפסת שהחלטתי להעלות את גלויות הצפרדעים והנרקיסים שלי לבלוג בתקווה שתחבבו אותם.

את הגלויות האלה ציירתי באקוורלים, עפרונות אקוורל וטוש שחור.
זה היה כייף גדול

עבודה באקוורל דורשת המון המון המון סבלנות... ופתאום נזכרתי שפעם  היתה לי.

אני מבטיחה שאשתדל לחזור לצייר באקוורל ובכלל ממש בקרוב... לפני שהילל יסיים את הקולג'...

אמצו לכם נרקיס... אבל רק בעציץ.


חוץ מהאנקדוטה הנחמדת שלעיל סוף השבוע הזה היה מרגש מאוד. ולמה? אתם שואלים - אז ככה - אני עונה:
זוכרים את פרוייקט ה"אני מול כל העולם בתחום העגבניות"? יפה. בפוסט הקודם סיפרתי לכם בהתרגשות על היקלטותן הבלתי נתפסת של העגבניות בעציצי המרפסת שלי, בתנאי מזג אויר וצפיפות שרק הוכיחו ש:
1 - אני ה"לוחשת לעגבניות",
2 - החורף בישראל באמת לא מפחיד עגבניות כפי שאויים לי.
3 - כל התשובות נכונות.
ופוף - השבוע פג הקסם והשתילים, שנראים כבר כמו שיחים החלו להחוויר ולקבל חלושס. בעיקר הבהיל אותי עציץ אחד שבו צופפתי 6 בנות... זה רע אצל בני אדם וחיות והינה בדקתי - זה גם רע לעגבניות. יותר מזה גיליתי לתדהמתי שעל אחד השתילים התפרצה לה עגבנית קטנה וירוקה. ברור היה לי ולהן שחייבים לשחררן לחופשי. כלומר - להעביר אותן למגרש של הגדולים - כלומר: לגינה. וזאת עשינו.
בחרדת קודש יצאנו - אני, הילל ושבעה שיחים קטנים לדרך.

שתלנו את שיחוני העגבניות האמיצים והחיוורים מצופף העציץ בערוגה בינות לחסה והמנגולד - שיארחו להן לחברה. ועכשיו רק נותר להתפלל שהקור העז בלילות הבאים לא יהרוג לי אותן... 

מנגולד יקר שלי - עלה וצמח יפה ומאושר

כי בקרוב אמלא אותך באורז ובשר...

לקוראי הנחמדים - בקשה: אתם יכולים להתחיל לשלוח מתכוני מנגולד ועגבניות ואני מבטיחה לפרסם אותם בשמחה!


שבוע נפלא!!!

תורה שבעל-פה תוצרת בית וקדירה מלאה ניחומים

אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם ולחצתי "send" קפצה עלי מוטיבציה לברר איך עושים את השינוי בעשר אצבעות כל אחד בביתו. הפכתי והפכתי, חפרתי ושיחזרתי ופתאום נזכרתי בתושב"ע - אותו מקצוע מטורלל לחלוטין שהייתי חייבת לקחת בתיכון כי היתה חסרה לי נקודה לבגרות… ככה. והבנתי שהעניין פוספס לחלוטין. תושב"ע זה יופי!

תורה שבעל פה - מסורת מדהימה של "והיגדת לבינך" - תולדות המשפחה ומסורתה העובר בעל פה מאב לבנו. זה מה שברא ושימר את המושג "מדורת השבט" - כלשונו. דור ההמשך של חבריי הקרובים - שידע על מעללי הוריו, הלך בדרכם. לדוגמה - חבריי שהיו מדריכים ומעלה בתנועת הנוער, ופעילים בקהילה בתקופת התיכון ושיתפו את ילדיהם בחוויה העבירו להם באופן מוחשי ומשכנע את הערכים וחשיבות העשייה. ילדיהם הפכו פעילים בקהילה בדרך זו או אחרת. חבר טוב שלי ששירת על סטי"ל בחיל הים ובאמת אהב כל רגע - מלווה היום את ביתו בת ה-18 בקורס חובלים. חברים חקלאים דור שלישי - חיים את המשק והילדים משתתפים בעשיה מגיל אפס - הבטיחו לעצמם שלושה ילדים עם מחוייבות אמיתית מהלב להמשיך את מסורת המשפחה. ברור שיישארו במשק ויעסקו בתחומים המקורבים לעשיית ההורים. וזה ממש טוב ויפה.

מה אני מנסה להגיד לכם?

דברו עם הילדים.

ספרו להם מה אתם עשיתם בגילם. ספרו על הטיולים, חוויות בית הספר, המשחקים בחוץ, אפילו השטויות שעשיתם למורים. שתפו אותם במעשים ערכיים שעשיתם. תנו להם נקודות הזדהות ודוגמה אישית.

הרבה פעמים אנחנו רואים אותם מתמכרים למחשב, נשאבים לחשכת הרשת, מגיבים בכעס אם מעירים להם על המינון. אנחנו מעדיפים להתעלם בחוסר אונים, לא להכנס לעימותים ואנחנו מפספסים. 

לדעתי הילדים רוצים לדעת. חייבים לדעת.

על מנת שיוכלו למלא את תרמיל הדרך שלהם בלקחים שאנחנו למדנו ומלמדים. שיעשירו את חייהם בדוגמאות מהמבוגרים הכי קרובים שיש להם.

קחו אותם למקומות שבהם ביליתם וחוויתם חוויות משמעותיות בילדותכם. תנו להם להתנסות. התוצאות ירגשו אתכם.

זוג חברים שלי לקחו את שתי בנותיהם המתבגרות (תארו לעצמכם) ל"טיול שורשים"- בעקבות סיפור היכרותם וחברותם בארצות הברית. הם ממש שכרו קרוואן ונסעו בדרכים בהן עברו לפני 24 שנים. כשחזרו סיפרו לי שזה היה אחד הטיולים המרגשים בחייהם והחיבור עם הבנות ממש עלה מדרגה.

גם סיפורים של הדור הקודם עושים פלאים. הילדים מרגישים שהם באו מ-יש ולא מ-אין. ואל תחכו לעבודת שורשים שנותנים להם בחטיבה.

זה צריך להתחיל הרבה הרבה קודם.

אני החלטתי להנחיל להילל, בני את האהבה שלי לחקלאות.
בילדותי גרנו במושב ומאחורי הבית היו לנו שדות של כרובית ובצל. בגינה גידלנו גזר ומלפפונים ועגבניות וכל מה שניתן ואני זוכרת את הכל באהבה.

לשמחתי הגינה שלנו היא פתרון יותר מנפלא למשימה שלי. לימדתי את הילל שהוא חלק מהעשייה בגינה והוא נותן את חלקו בעבודה - כפי יכולתו. אני לא מכריחה ולא לוחצת. ואני רואה - שעם המינון הנכון, הוא משתלב בשמחה בעניין.

וברוח הדברים האלה ליקטנו ביום שישי מן הגינה והבאנו אל המטבח ויחד בישלנו.

כשהגעתי לגינה ביום שישי לאחר שבוע של היעדרות מחפירה בשל עניינים לא ממש נעימים הזדעזעתי מקבלת פנים שלא אוכל לכנותה - אלא - פרובוקציה חסרת רסן של גדודי חוביזה שפשוט הסתירו את הערוגות בגובה ברכיים.

הזיכרון שלי - כבר לא משהו שיש להתהדר בו ויחד עם זאת הייתי משוכנעת שלא מזמן השתרעו שם ערוגות, ננעצו שם שלטים, נזרעו שם זרעים ונשתלו שם שתילים. ובעיקר- נעקרו משם המוני חוביזות.
אז איך לכל האוחות והשדים הן חזרו?

המראה היה מאתגר. 

מייד הפשלתי שרוולים והתחלתי לעקור את כל מי שהפריע לצנוניות לבצבץ, לברוקולי - לנשום ולגזר - להרים ראש.

מה שיפה במעשה העישוב והניכוש הוא השלווה הנופלת עלייך בגין הפעולה המונוטונית של התלישה - סוג מבורך של מדיטציה. אתם חייבים לנסות. כבר אמרתי שזה דומה לסידור גבות למישהי ממש שעירה?

בכל אופן  - בעודי חושפת את הירקות החבויים בינות לשיחי החוביזה ראיתי נערה צעירה מבני קהילת החווה (שנת שירות של התק"ם) מדלגת לה לכיוון מרעה החוביזה שלנו, שולפת סכין ועורמת עלומה מכובדת של הירוק הירוק הזה. אחד מוותיקי הגינון הקהילתי התעניין אם היא מתעתדת להכין קציצות מהיבול והנערה הודיעה שהיא דווקא תכין מזה פסטה עם.

טוב. זה כבר ממש היה סדין אדום בשבילי. איך יכול להיות שכל שדה החוביזה הזה יושב לי ככה מול העיניים ועדיין לא הכנתי דבר???

אז מה אספתי?

עלי חוביזה - מלוא שקית סופר (אבוי… מפלסטיק)

עלי סלק מדהימים ביופים.

ומה עשינו מהם?

ובפעם הבאה תזכירו לי את מאפה הקלויים והעלים שלי.... פשוט כבר לא נעים... עוד שניה אני נהיית עוד אתר מתכונים... ואני הרי לא.

אני הרי באתי לעבודת האדמה. הערך המוסף שלי יהיה כשאשמע מהקוראים כי לקחו מכאן את רעיון הגננות הביתית ועושים לביתם - בשמחה ובכוונה. תאמינו לי שגם עדניות על חלון יפיחו רוח חדשה בנשמתכם.

והינה אני משתעשעת עם אור היום ההולך ושוקע. מכוונת תאורה וקומפוזיציה - אסיסטנטית של השמש לענייני צילום. תראו כמה יפה הסלק. לא תענוג?

שבוע נפלא לכם!

הגינה בה צומחים הילדים

בעקבות התוכנית "המקור" ערוץ 10…

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=855582&sid=126 (לחצו על הקישור לצפייה בתחקיר)

היום אני רושמת פוסט בנושא הגינה לה החשובה ביותר שלנו - הגינה בה צומחים ילדינו. הגינה בה אנו רוצים שילדינו יצמחו פיזית, רוחנית, אינטלקטואלית. בערוגות בהן ילבלבו ויושקו בחוכמה, בערכים טובים ובהקניית ידע החיים והכלים למיומנויות חברתיות. מסביבנו גילויי אלימות חברתית, חוסר סובלנות, כפייה, הדרת נשים, זילזול בצרכי הזולת, ביזוי דור ההורים וניצולי השואה - ניתוץ כל דברות קודש הקודשים החברתי: כבד את אביך ואמך - הסמכות ההורית הבין-דורית והמורשת שלנו, לא תרצח - הפך לבדיחה וכו'. ואני מתבוננת באימה וחושבת על הגינה בה גדל הילד שלי - הגינה עליה אחראית מערכת החינוך.

לשמחתי הרבה כרגע הבן שלי נובט בחממה של החינוך המיוחד, עקב איחור בהתפתחות השפה. בגן של 11 ילדים וצוות ענק של אנשי מקצוע שעוטפים כל שתיל רך שם בחום ואהבה. מה שמצחיק/עצוב/טראגי בעניין - הוא שעל כל ילד מאובחן (מגיל שנתיים וחצי) כמו בני יש 10 לפחות לא מאובחנים מסיבה זו או אחרת, אשר מיטלטלים בחוסר ישע בכיתות של 37 ילדים לפחות, בולעים הרבה מאוד מים מלוחים וטובעים ללא כל השגחה בים העכור הזה שהוא מערכת חינוך בישראל שממש לא רוצה להיות פינלנד, כי זה יצריך ממנה יצירתיות מחשבתית וזה לא בא טוב עם הקשר הפוליטי החולה בו היא מסובכת.

הסיבה שהחלטתי לכתוב על הגינה המקודשת הזו כי אני כואבת את המצב ומבועתת מהעתיד הקרב ובא, בו אצטרך למסור את בני למציאות הקשה של המערכת.

אם יש משהו שאני מתעבת - זו הרגשת חוסר אונים ואי וודאות בכל נושא. אני שונאת הפתעות (בעיקר קשות) אם מישהו ייתקשר אלי בשעה 6:00 בבקר בכל יום בשבוע - שיהיה ברור שהוא יהרוס לי את היום כי אני כבר בטוחה שמישהו מת. כשאחי מתקשר אלי ויש לו טון רציני אני מייד צועקת עליו - "אל תספר לי. אני לא רוצה לשמוע" וכל הצוות החינוכי של בני יודע שכשמתקשרים אלי לעבודה באמצע היום צריך להתחיל ב"הכל בסדר". גם הפתעות משמחות מביכות אותי... אבל איתן יותר קל להתמודד. אי הוודאות בקשר לעתיד של החינוך כאן ממש מטריף אותי.

ועוד אני שונאת - להתקל בבעיה ולא להמציא פיתרון. לכן "המקור" של רביב דרוקר ומיקי רוזנטל היה עבורי מאורע מכונן.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=855582&sid=126 (לחצו על הקישור לצפייה בתחקיר)

ישראלים כמו ישראלים… ישבנו בבתינו משובצי הפלאזמות וה-אל סי די ברוחב קיר ובהינו בתדהמה איך הפינים האלה כל היום בשמש, משחקים בלגו חשמלי, לומדים להיות בנאים ועוקפים אותנו - המוח-הפקינג-יהודי בלי לאותת. הם במקום הראשון בעולם במדעים ואנחנו - צאצאי איינשטיין במקום ה-41 או אף גרוע מזה. וראבאק - חצי מהשנה הם בעלטה מוחלטת. בלי ויטמין די. אז איך זה יכול להיות? וכמובן שלמחרת בעבודה התזנו אלה באזני אלה את כל מה שאנחנו באמת חושבים על מערכת החינוך שלנו ומה הם יכולים לעשות עם התוכניות שלהם.

ובעצם מה נאמר שם?

פשטות הדברים - רעיון פשוט ומזוקק שמצביע על החיבור האמיתי למושא החינוך - הילד.

חזון - בית הספר יהווה מקום חדשני המקנה כלים ללמידה על מנת להפוך את הילד לממציא ומחדש.

רצון טהור בהצלחתו של הילד - סביבת לימודים פשוטה לכאורה אך בנויה בתחכום כזה המגרה את הילד ליצור, מגרה את סקרנותו ומגרה אותו ללמוד, כאשר צוות המורים הינו צוות היגוי גמיש ויצירתי שאינו מוכתב על ידי סילבוס ארכאי מימי גולדה ובן גוריון, אלא מתעדכן חדשות לבקרים על מנת לספק את צרכי התלמידים מחד, ואת יעדי המדינה ומועצת החינוך מאידך.

הגיון - 8 שעות לימודים ו-20 קילו ספרים על גבו של תלמיד בן 8 אינם ערובה לתעודת בגרות עם 40 יחידות מדעים בציון 100. אבל שעתיים ביום השמש - בחצר מעוררת השראה, ארבע שעות לימוד שכל דקה בהן מגרה את מוחו של הילד על ידי תכנית לימודים יצירתית ומותאמת - פרק זמן מדוד בקפידה ומדוייק על מנת להשיג את המיטב ממוחו המתפתח ולתת לו את הערך המוסף - בלהשאר שפוי ולא להפכו לעוד לבנה בקיר האטום של המערכת.

ממון - כן - יאמרו כולם - פינלנד היא מדינה "נורא נורא עשירה" וגם אין להם את אהוד ברק עם המשרד הבזבזני שלו אז יש להם מלא כסף להשקיע… אז לא. הכסף שהם לא מבזבזים על מפקחות  - והדגש הוא על מבזבזים - הכסף הזה מוקדש למה שנקרא "מחקר ופיתוח בחינוך" מישהו בישראל זוכר את המושג הזה ואיך הוא מתקשר למערכת חינןך???? מי שיזכר בקשר שישלח לי מייל ובין העונים נכונה אגריל את תעודת ההוראה שלי…

אמון - בפינלנד כל בית ספר הוא אוטונומיה - הוא חממה פוריה של אנשים שאחת הסיבות לכך שהם באים בחיוך וגם יוצאים מבית הספר בסוף היום בחיוך - היא כי מאמינים בהם! סומכים על היצירתיות שלהם, על החוכמה שלהם, על המוטיבציה שלהם. המורים שם לא מאויימים על ידי מפקח/ת שלא אהב את ריח הבושם שלהם ולכן הוא נוטר וכו'… אוי יש כאלה סיפורים עסיסים פה בארץ… לצערי אני מכירה מקרוב…

בפינלנד המורים נותנים אמון בתלמידים והתלמידים במורים. וזה כל כך פשוט - קוראים לזה אחריות. אתה לומר בשביל עצמך - האחריות לחייך היא עליך - את זה אני, בתור מורה מלמד אותך. אם הצלחתי ללמד את זה - זה אומר שהפנמת. אם הפנמת  - אתה תצליח בכל. אם תתקשה - תדע שתוכל לבוא אליי לעזרה ואני אקדם אותך. זה הכל.

משהו - שעליו אני לא מסכימה עם התוכנית "המקור" היתה רמיזה בעניין איכות המורים בפינלנד לעומת המורים בארץ. אני יודעת מהיכרות אישית וגם בטוחה שרוב האנשים העוסקים בישראל בהוראה הם אנשים איכותיים, אינטליגנטים, יצירתיים ועם המון פוטנציאל. הבעיה שהם מסורסים על ידי המערכת - זה מתחיל ממנהל שמפחד מראש העיר או מהמפקח ועובר למפקחים עם כל המניירות של "רגע לפני הפנסיה" שלהם.

אם היו נותנים למורים בבתי הספר חופש לבנות בעצמם את התוכניות (ויש בתי ספר כאלה - שמאפשרים) הרב היה נראה כאן אחרת. עובדה שיש מורים וגננות שעובדים בחדווה עד השעות הקטנות של הלילה ומוצאים דרכים חדשות להעשיר את ילדי כיתתם גם באין תקציב. מאוד ריגשה אותי חברתי אתי - גננת בקריות שבכל חג ואירוע היא מלמדת את הילדים שיר בשפת הסימנים - הילדים בגן שלה מדברים גם בשפת הסימנים - כי אתי מאמינה בנגישות והיא מאמינה שאם הילדים יפתחו את הלב לאנשים אחרים ושונים המציאות שלנו תשתנה - אז הינה לכם - נפנוף קל בכנף הפרפר - לא חייבת להתרחש תיאוריית הכיאוס, אלא התחלה של אנרגיה חדשה וחיובית שזורמת מנקודה אחת החוצה אל הכלל.

או למשל - חברתי תמי שאוספת - על דעת עצמה - תיקי בית ספר ובגדים במצב טוב וגם חדשים שתורמים לה האנשים שנשבו בקסמיה - ואת הכבודה שאספה בבית הספר בו לומדים ילדיה ובמעורבותם ומודעותם, היא מביאה לארגון כלשהו שמחלק וגורם לילדים והוריהם לחיוך והתרגשות… עוד נפנוף כנף.

השינוי שאנחנו מייחלים לו לא יכול להתרחש בלי מוכנות והתכווננות ההורים. אנחנו לא יכולים לשלוח ילד למערכת החינוך בגישה חד סטרית.

הילדים לא ילמדו שום דבר אם אנחנו לא נראה שותפות. לבית יש משמעות קריטית בהצלחת הילדים בבית הספר.

זה מתחיל באיך אנחנו מתנהגים אל המערכת. אם נבוא בגישה של "לקחת מגבות מבתי מלון כי שילמנו לבני… וגם ברזים" ימשיכו מורים לגמור במיון ותלמידים עם קציני מבחן. 

אני מאמינה שאם הורים יהיו מעורבים בפעילות קהילתית בבית הספר וגם ייזמו פעילויות כאלה דברים יתחילו להשתנות - כולל ה"מצב-בתחת" שבו אנחנו נמצאים. כמו כן צריך אנשים שהם יזמים מתחומים אחרים אבל שאכפת להם מהחינוך, בין אם זה בגלל ילד במערכת או סתם כי הם לא יכולים לעמוד מהצד ולשתוק ורוצים פשוט להתחיל לעשות.

אני יודעת שאחרי התוכנית בערוץ 10 - לא יכולתי לחזור לשגרה ואני מתכננת את תרומתי לעניין. לא ממש ברור לי איך. אני בטוחה שזה יהיה בארגון קבוצה של יזמים ליצירתיות בתוכניות לימודים. לא יודעת. זה הירהור בקול רם. אם יש לכם רצון להרים משהו למען. או אם אתם מכירים ארגון שכבר עובד בדבר - אשמח להצטרף. אני אלופה בכתיבת תוכניות לימודים.

דרך אגב… בלי לעצבן - גם בהולנד מתקיימת מערכת חינוכית דומה לזו של פינלנד...

ועכשיו… חייבים משהו מהגינה לה נשמה - אז הינה סיפור על הגננית שלא ויתרה ולא קיבלה תאוריות מתש"ח. סיפרתי לכם בפוסט מוקדם יותר שהנבטתי זרעי עגביות לפני חודשיים. כל המבינים הרימו גבה ונופפו לי בביטול. אמרו שזה לא הזמן… עגבניות לא יצמחו בחורף (הלואו.. אנחנו במזרח התיכון - על איזה חורף אתם מדברים….) הזרעים לא יתפתחו ועוד כהנה וכהנה. אני - עקשנית כפרדה התעקשתי ולא רק שהתעקשתי - גם עשיתי דווקא לעולם והנבטתי את כל הכמות שרכשתי במשתלה.

אז מה נהיה?

הזרעים נבטו…. הפכו לשתילים קטנים ורכים. העברתי את כולם לעציצים - כדי שיגדלו ויתחזקו (6 עציצים במרפסת). אכן גדלו, גם התחזקו. פיצלתי את השתילים הבוגרים לעציצים גדולים יותר ואפילו חילקתי כמה… ומה קרה? הם המשיכו לגדול ולהתפתח. עכשיו המרפסת שלי היא מטע של שיחי עגבניות פורחים (15 עציצים)… ואני נעה בין שמחת ההצלחה/נצחון התלמיד על מוריו/בהלת שוליית הקוסם מהתרבות המטאטאים/פליאה זכה מהפיכתי באופן רשמי לבעלת שדה חקלאי במרפסת. אז אני יושבת ומפנטזת לי על מה אעשה עם כל העגבניות האלה לכשיגדלו ויבשילו.

על צמחים וכישופים

כוסברה יוצאת מגדרה!

ההיגד הלעוס על הכוסברה - "או שאתה אוהב כוסברה או שאתה לא סובל כוסברה" - עלה לסדר היום בגינתנו כאשר יבגני הראה לי בשמחה את צרור הירק ששתל בערוגה ולהפתעתו נקלט לא פחות טוב מהחוביזה, שעל פי כל אמות מידה מהווה את ההצלחה שלנו. איך שהתחלתי לעקם את הפרצוץ ולנסות לשחזר בזכרוני מתי לא התקשיתי להשלים עם ביס כלשהו בטעם כוסברה - הודיע יבגני שיש איזה שבט קווקזי שבו האנשים חיים עד 150 בערך וכשבדקו למה זה מצליח להם הסתבר שסם הנעורים הוא לא אחר מאשר כוסברה בכל תבשיל שם… אפילו במסטיק.

לא שאני רוצה לחיות עד 150 אבל אולי כוסברה יכולה לחסוך בוטוקס והרמת גבות בבוא העת??? ממממ…. הינה סיבה לחפירה ומחקר…. ובכן… אוצר גדל בגינתנו ויש ללמוד את כל צפונותיו. ובכן… האם ידעתם ששמו הבוטאני של הכוסברה הוא לא אחר מאשר "גד השדה"? 

על פי ויקיפדיה- ציטוט ישיר - גד השדה (שם מדעי: Coriandrum sativum), הידוע בשמו הערבי כוסברה, הוא צמח תבלין ממשפחת הסוככיים.

הגד הנו צמח חד-שנתי, בעל עלים מנוצים ודומה לפטרוזיליה.

מקור הירק הינו מדרום אירופה והמזרח התיכון כולל ישראל. כיום, צמח זה נפוץ כגידול תרבות בעולם כולו.

הגד ישגשג בקרקע קלה, עשירה ומנוקזת היטב.

בצמח הגד משתמשים להכנת מאכלים שונים. השימוש העיקרי נעשה בעליו של הצמח, אך ישנו שימוש גם בזרעיו ובגבעולו.

זרעי הגד מהווים מרכיב עיקרי בתערובות המסאלה ההודי. לזרעים גם יכולת רפואית - הם ממריצים ומפיגים גזים במעיים. הגד עשיר בפיטוכימיקל הנקרא קוריאנדרול הנחשב למסייע במניעת סרטן. הגד מכיל phthalides, flavonoids, carotenoids coumarines, terpenoids, polyacetylenes ופיטוכימיקלים נוספים, לרבים מהם סגולות מונעות סרטן. הפיטוכימיקלים הללו חוסמים מגוון פעילויות הורמונליות הקשורות בהתפתחות סרטן.

נוסף על הפיטוכימיקלים השונים מהווה הגד מקור עשיר ל:

• אשלגן (540 מ"ג ל-100 גר')
• בטא-קרוטן (פרו-ויטמין A) (280 מק"ג ל-100 גר')
• חומצה פולית (60 מק"ג ל-100 גר')

עלי גד ירוקים משמשים את תושבי פרו כמעט לכל תבשיל- במצרים נהוג לשים עלי גד במרקים. עיקר השימוש בזרעים טחונים כשלמים, בלחם, להכנת ליקרים וג'ין, בסוג של בירה בלגית, בתערובת התבלינים גאראם מסאלה ומרכיב מרכזי בתערובות קארי. השמן האתרי המופק מהזרעים משמש למתן טעם לממתקים, קקאו, שוקולד, טבק, כמרכיב חשוב בתערובת תבלינים, למוצרי בשר, לדברי מאפה ומשקאות אלכוהוליים. כן משמש השמן האתרי ברפואה להסוואת טעמם וריחם של תכשירים שונים.

היסטוריה ופולקלור

המן שירד במדבר סיני מתואר "כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות ט"ז, ל"א).

מספר חוקרים ובוטניקאים מאוחדים בדעה שהמדובר באותו תבלין הקרוי בפינו גד השדה. הגד גודל בארץ בתקופת המשנה, העברים אכלו הן את הירק והן את הזרעים ולפי המקורות ברור שהשימוש בו היה נרחב. בין היתר השתמשו בכוסברה לתיבול כבושים ואת העלים היבשים היו משמרים לשימוש משך כל עונות השנה.

מקור השם כוסברה מהודית עתיקה, שם הוא נקרא קוסטומבארי, או קוסטומבורו. בימי הביניים השתמשו בגד להכנת שיקויי אהבה וקטורת. בסיפורי אלף לילה ולילה הוא מוזכר כסם אהבה. באירופה, ובמיוחד בצרפת, משמש הגד להכנת ליקרים ומי-טואלט.

זרעים של גד נתגלו במערה בישראל ויוחס להם גיל של 8000 שנה. כמה טקסטים בסנסקריט מדברים על ביות הגד בהודו העתיקה בערך לפני 7000 שנה, אך קיימים מעט מאובנים של הצמח שיכולים להוות הוכחה לספרות זו.

Jacopo Tintoretto 1577
אלוהים ממטיר כוסברה מן השמים... ואני אומרת - השמים הם הגבול

וכל זה אצור בצרור הירקרק והנעלב שבקצה הערוגה?

מייד נזפתי בעצמי והחלטתי שיש לתת לכוסבר היקר הזדמנות וכבוד.

אצתי רצת לחפש במקומות המקוריים (למשל ספרי כישוף) מה קסם מיוחס לצמח זה שכה מודר מסביבתי

וכה מצאתי:


כוסברה משתתפת כבר אלפי שנים בטקסי כשפים על ידי מכשפות (ואולי גם מכשפים למרות שאני לא מאמינה שיש גברים מכשפים.. זה לא מסתדר לי...) וכן, אתם יכולים לנסות את זה בבית כי אלו כשפים מהסוג הלייט (הפלא ופלא - הכוסברה היא בעניין כשפי אהבה):


1. שיקוי אהבה שהשותה אותו יימשך באופן לא הגיוני לזה שהגיש אותו (ללא הבדלי דת גזע ומין). קחו זרעי כוסברה, (לא המון כי בכל זאת אתם לא רוצים להחשף) כתשו אותם עד דק וערבבו אותם בגביע יין אדום ושווה. השקו ותיווכחו.


2. חליטת כוסברה עם תה תבטיח הקלה יפה בכאבי לב שבור לאחר פרידה.


3.הטמינו זרעי כוסברה בציפית הכר שלכם ותבטיחו לעצמכם שינה ללא חלומות אימה.


4. פיזור כוסברה בארבע פינות הבית תשמור אותו מאנרגיות רעות.


5. ציטוט שלא נגעתי - "מחזק הלב ומעורר התיאבון מרבה חלב היולדת לטיפול נגד הקאות וגזים. מיץ הכוסברה טוב לכאבי העיניים וחניכיים, אישה בהריון המרבה באכילת הכוסברה זוכה לבנים שמנים ובריאים".


 6. תרופת סבתה לדלקת או אלרגיה מסביב לעין, בעפעפים ומתחת לעין. להרתיח מים לחלוט כמה עלים של כוסברה, לקרר, לעשות קומפרסים עם זה על העין כאשר היא סגורה.


7. ואחרון אחרון חביב - הכוסברה הוא שומר שלום הגננים והגינה. וזה רבותי מספיק ומשכנע שמעתה והלאה אכבד ואוקיר את הצרור הירוק הצנוע.
אם החלטתי לאמץ את דרך הגננות סוף סוף פגשתי את שומר הראש שלי תרתי משמע.
אבל למה לקרוא לו בשם כזה? כוסברה?!


ולפני שאקפוץ לפיג'מה - חייבת לכם משהו הורס במיוחד שהמצאתי בעצמי לפני שנה והפעם היו לי פרודוקטים טריים ופריכים מהגינה שלי: