חלום:

חלום: לכתוב על מה שאני אוהבת ועל מה שמרגש אותי... ולרוץ לספר לחבר'ה

יום שני, 9 בינואר 2012

תורה שבעל-פה תוצרת בית וקדירה מלאה ניחומים





אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם ולחצתי "send" קפצה עלי מוטיבציה לברר איך עושים את השינוי בעשר אצבעות כל אחד בביתו. הפכתי והפכתי, חפרתי ושיחזרתי ופתאום נזכרתי בתושב"ע - אותו מקצוע מטורלל לחלוטין שהייתי חייבת לקחת בתיכון כי היתה חסרה לי נקודה לבגרות… ככה. והבנתי שהעניין פוספס לחלוטין. תושב"ע זה יופי!
תורה שבעל פה - מסורת מדהימה של "והיגדת לבינך" - תולדות המשפחה ומסורתה העובר בעל פה מאב לבנו. זה מה שברא ושימר את המושג "מדורת השבט" - כלשונו. דור ההמשך של חבריי הקרובים - שידע על מעללי הוריו, הלך בדרכם. לדוגמה - חבריי שהיו מדריכים ומעלה בתנועת הנוער, ופעילים בקהילה בתקופת התיכון ושיתפו את ילדיהם בחוויה העבירו להם באופן מוחשי ומשכנע את הערכים וחשיבות העשייה. ילדיהם הפכו פעילים בקהילה בדרך זו או אחרת. חבר טוב שלי ששירת על סטי"ל בחיל הים ובאמת אהב כל רגע - מלווה היום את ביתו בת ה-18 בקורס חובלים. חברים חקלאים דור שלישי - חיים את המשק והילדים משתתפים בעשיה מגיל אפס - הבטיחו לעצמם שלושה ילדים עם מחוייבות אמיתית מהלב להמשיך את מסורת המשפחה. ברור שיישארו במשק ויעסקו בתחומים המקורבים לעשיית ההורים. וזה ממש טוב ויפה.
מה אני מנסה להגיד לכם?
דברו עם הילדים.
ספרו להם מה אתם עשיתם בגילם. ספרו על הטיולים, חוויות בית הספר, המשחקים בחוץ, אפילו השטויות שעשיתם למורים. שתפו אותם במעשים ערכיים שעשיתם. תנו להם נקודות הזדהות ודוגמה אישית.
הרבה פעמים אנחנו רואים אותם מתמכרים למחשב, נשאבים לחשכת הרשת, מגיבים בכעס אם מעירים להם על המינון. אנחנו מעדיפים להתעלם בחוסר אונים, לא להכנס לעימותים ואנחנו מפספסים. 
לדעתי הילדים רוצים לדעת. חייבים לדעת.
על מנת שיוכלו למלא את תרמיל הדרך שלהם בלקחים שאנחנו למדנו ומלמדים. שיעשירו את חייהם בדוגמאות מהמבוגרים הכי קרובים שיש להם.
קחו אותם למקומות שבהם ביליתם וחוויתם חוויות משמעותיות בילדותכם. תנו להם להתנסות. התוצאות ירגשו אתכם.
זוג חברים שלי לקחו את שתי בנותיהם המתבגרות (תארו לעצמכם) ל"טיול שורשים"- בעקבות סיפור היכרותם וחברותם בארצות הברית. הם ממש שכרו קרוואן ונסעו בדרכים בהן עברו לפני 24 שנים. כשחזרו סיפרו לי שזה היה אחד הטיולים המרגשים בחייהם והחיבור עם הבנות ממש עלה מדרגה.
גם סיפורים של הדור הקודם עושים פלאים. הילדים מרגישים שהם באו מ-יש ולא מ-אין. ואל תחכו לעבודת שורשים שנותנים להם בחטיבה.
זה צריך להתחיל הרבה הרבה קודם.


אני החלטתי להנחיל להילל, בני את האהבה שלי לחקלאות.
בילדותי גרנו במושב ומאחורי הבית היו לנו שדות של כרובית ובצל. בגינה גידלנו גזר ומלפפונים ועגבניות וכל מה שניתן ואני זוכרת את הכל באהבה.
לשמחתי הגינה שלנו היא פתרון יותר מנפלא למשימה שלי. לימדתי את הילל שהוא חלק מהעשייה בגינה והוא נותן את חלקו בעבודה - כפי יכולתו. אני לא מכריחה ולא לוחצת. ואני רואה - שעם המינון הנכון, הוא משתלב בשמחה בעניין.



וברוח הדברים האלה ליקטנו ביום שישי מן הגינה והבאנו אל המטבח ויחד בישלנו.

כשהגעתי לגינה ביום שישי לאחר שבוע של היעדרות מחפירה בשל עניינים לא ממש נעימים הזדעזעתי מקבלת פנים שלא אוכל לכנותה - אלא - פרובוקציה חסרת רסן של גדודי חוביזה שפשוט הסתירו את הערוגות בגובה ברכיים.




הזיכרון שלי - כבר לא משהו שיש להתהדר בו ויחד עם זאת הייתי משוכנעת שלא מזמן השתרעו שם ערוגות, ננעצו שם שלטים, נזרעו שם זרעים ונשתלו שם שתילים. ובעיקר- נעקרו משם המוני חוביזות.
אז איך לכל האוחות והשדים הן חזרו?
המראה היה מאתגר. 
מייד הפשלתי שרוולים והתחלתי לעקור את כל מי שהפריע לצנוניות לבצבץ, לברוקולי - לנשום ולגזר - להרים ראש.


מה שיפה במעשה העישוב והניכוש הוא השלווה הנופלת עלייך בגין הפעולה המונוטונית של התלישה - סוג מבורך של מדיטציה. אתם חייבים לנסות. כבר אמרתי שזה דומה לסידור גבות למישהי ממש שעירה?
בכל אופן  - בעודי חושפת את הירקות החבויים בינות לשיחי החוביזה ראיתי נערה צעירה מבני קהילת החווה (שנת שירות של התק"ם) מדלגת לה לכיוון מרעה החוביזה שלנו, שולפת סכין ועורמת עלומה מכובדת של הירוק הירוק הזה. אחד מוותיקי הגינון הקהילתי התעניין אם היא מתעתדת להכין קציצות מהיבול והנערה הודיעה שהיא דווקא תכין מזה פסטה עם.
טוב. זה כבר ממש היה סדין אדום בשבילי. איך יכול להיות שכל שדה החוביזה הזה יושב לי ככה מול העיניים ועדיין לא הכנתי דבר???
אז מה אספתי?
עלי חוביזה - מלוא שקית סופר (אבוי… מפלסטיק)
עלי סלק מדהימים ביופים.
ומה עשינו מהם?














ובפעם הבאה תזכירו לי את מאפה הקלויים והעלים שלי.... פשוט כבר לא נעים... עוד שניה אני נהיית עוד אתר מתכונים... ואני הרי לא.






אני הרי באתי לעבודת האדמה. הערך המוסף שלי יהיה כשאשמע מהקוראים כי לקחו מכאן את רעיון הגננות הביתית ועושים לביתם - בשמחה ובכוונה. תאמינו לי שגם עדניות על חלון יפיחו רוח חדשה בנשמתכם.






והינה אני משתעשעת עם אור היום ההולך ושוקע. מכוונת תאורה וקומפוזיציה - אסיסטנטית של השמש לענייני צילום. תראו כמה יפה הסלק. לא תענוג?
שבוע נפלא לכם!


2 comments:

  1. התמונה של הילל וסירות הנייר - ממש קסם! וכל הירוק המרענן הזה! אין כמוך

    השבמחק