חלום:

חלום: לכתוב על מה שאני אוהבת ועל מה שמרגש אותי... ולרוץ לספר לחבר'ה

יום שני, 2 בינואר 2012

הגינה בה צומחים הילדים



בעקבות התוכנית "המקור" ערוץ 10…
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=855582&sid=126 (לחצו על הקישור לצפייה בתחקיר)
היום אני רושמת פוסט בנושא הגינה לה החשובה ביותר שלנו - הגינה בה צומחים ילדינו. הגינה בה אנו רוצים שילדינו יצמחו פיזית, רוחנית, אינטלקטואלית. בערוגות בהן ילבלבו ויושקו בחוכמה, בערכים טובים ובהקניית ידע החיים והכלים למיומנויות חברתיות. מסביבנו גילויי אלימות חברתית, חוסר סובלנות, כפייה, הדרת נשים, זילזול בצרכי הזולת, ביזוי דור ההורים וניצולי השואה - ניתוץ כל דברות קודש הקודשים החברתי: כבד את אביך ואמך - הסמכות ההורית הבין-דורית והמורשת שלנו, לא תרצח - הפך לבדיחה וכו'. ואני מתבוננת באימה וחושבת על הגינה בה גדל הילד שלי - הגינה עליה אחראית מערכת החינוך.
לשמחתי הרבה כרגע הבן שלי נובט בחממה של החינוך המיוחד, עקב איחור בהתפתחות השפה. בגן של 11 ילדים וצוות ענק של אנשי מקצוע שעוטפים כל שתיל רך שם בחום ואהבה. מה שמצחיק/עצוב/טראגי בעניין - הוא שעל כל ילד מאובחן (מגיל שנתיים וחצי) כמו בני יש 10 לפחות לא מאובחנים מסיבה זו או אחרת, אשר מיטלטלים בחוסר ישע בכיתות של 37 ילדים לפחות, בולעים הרבה מאוד מים מלוחים וטובעים ללא כל השגחה בים העכור הזה שהוא מערכת חינוך בישראל שממש לא רוצה להיות פינלנד, כי זה יצריך ממנה יצירתיות מחשבתית וזה לא בא טוב עם הקשר הפוליטי החולה בו היא מסובכת.
הסיבה שהחלטתי לכתוב על הגינה המקודשת הזו כי אני כואבת את המצב ומבועתת מהעתיד הקרב ובא, בו אצטרך למסור את בני למציאות הקשה של המערכת.
אם יש משהו שאני מתעבת - זו הרגשת חוסר אונים ואי וודאות בכל נושא. אני שונאת הפתעות (בעיקר קשות) אם מישהו ייתקשר אלי בשעה 6:00 בבקר בכל יום בשבוע - שיהיה ברור שהוא יהרוס לי את היום כי אני כבר בטוחה שמישהו מת. כשאחי מתקשר אלי ויש לו טון רציני אני מייד צועקת עליו - "אל תספר לי. אני לא רוצה לשמוע" וכל הצוות החינוכי של בני יודע שכשמתקשרים אלי לעבודה באמצע היום צריך להתחיל ב"הכל בסדר". גם הפתעות משמחות מביכות אותי... אבל איתן יותר קל להתמודד. אי הוודאות בקשר לעתיד של החינוך כאן ממש מטריף אותי.
ועוד אני שונאת - להתקל בבעיה ולא להמציא פיתרון. לכן "המקור" של רביב דרוקר ומיקי רוזנטל היה עבורי מאורע מכונן.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=855582&sid=126 (לחצו על הקישור לצפייה בתחקיר)

ישראלים כמו ישראלים… ישבנו בבתינו משובצי הפלאזמות וה-אל סי די ברוחב קיר ובהינו בתדהמה איך הפינים האלה כל היום בשמש, משחקים בלגו חשמלי, לומדים להיות בנאים ועוקפים אותנו - המוח-הפקינג-יהודי בלי לאותת. הם במקום הראשון בעולם במדעים ואנחנו - צאצאי איינשטיין במקום ה-41 או אף גרוע מזה. וראבאק - חצי מהשנה הם בעלטה מוחלטת. בלי ויטמין די. אז איך זה יכול להיות? וכמובן שלמחרת בעבודה התזנו אלה באזני אלה את כל מה שאנחנו באמת חושבים על מערכת החינוך שלנו ומה הם יכולים לעשות עם התוכניות שלהם.
ובעצם מה נאמר שם?
פשטות הדברים - רעיון פשוט ומזוקק שמצביע על החיבור האמיתי למושא החינוך - הילד.
חזון - בית הספר יהווה מקום חדשני המקנה כלים ללמידה על מנת להפוך את הילד לממציא ומחדש.
רצון טהור בהצלחתו של הילד - סביבת לימודים פשוטה לכאורה אך בנויה בתחכום כזה המגרה את הילד ליצור, מגרה את סקרנותו ומגרה אותו ללמוד, כאשר צוות המורים הינו צוות היגוי גמיש ויצירתי שאינו מוכתב על ידי סילבוס ארכאי מימי גולדה ובן גוריון, אלא מתעדכן חדשות לבקרים על מנת לספק את צרכי התלמידים מחד, ואת יעדי המדינה ומועצת החינוך מאידך.
הגיון - 8 שעות לימודים ו-20 קילו ספרים על גבו של תלמיד בן 8 אינם ערובה לתעודת בגרות עם 40 יחידות מדעים בציון 100. אבל שעתיים ביום השמש - בחצר מעוררת השראה, ארבע שעות לימוד שכל דקה בהן מגרה את מוחו של הילד על ידי תכנית לימודים יצירתית ומותאמת - פרק זמן מדוד בקפידה ומדוייק על מנת להשיג את המיטב ממוחו המתפתח ולתת לו את הערך המוסף - בלהשאר שפוי ולא להפכו לעוד לבנה בקיר האטום של המערכת.
ממון - כן - יאמרו כולם - פינלנד היא מדינה "נורא נורא עשירה" וגם אין להם את אהוד ברק עם המשרד הבזבזני שלו אז יש להם מלא כסף להשקיע… אז לא. הכסף שהם לא מבזבזים על מפקחות  - והדגש הוא על מבזבזים - הכסף הזה מוקדש למה שנקרא "מחקר ופיתוח בחינוך" מישהו בישראל זוכר את המושג הזה ואיך הוא מתקשר למערכת חינןך???? מי שיזכר בקשר שישלח לי מייל ובין העונים נכונה אגריל את תעודת ההוראה שלי…
אמון - בפינלנד כל בית ספר הוא אוטונומיה - הוא חממה פוריה של אנשים שאחת הסיבות לכך שהם באים בחיוך וגם יוצאים מבית הספר בסוף היום בחיוך - היא כי מאמינים בהם! סומכים על היצירתיות שלהם, על החוכמה שלהם, על המוטיבציה שלהם. המורים שם לא מאויימים על ידי מפקח/ת שלא אהב את ריח הבושם שלהם ולכן הוא נוטר וכו'… אוי יש כאלה סיפורים עסיסים פה בארץ… לצערי אני מכירה מקרוב…
בפינלנד המורים נותנים אמון בתלמידים והתלמידים במורים. וזה כל כך פשוט - קוראים לזה אחריות. אתה לומר בשביל עצמך - האחריות לחייך היא עליך - את זה אני, בתור מורה מלמד אותך. אם הצלחתי ללמד את זה - זה אומר שהפנמת. אם הפנמת  - אתה תצליח בכל. אם תתקשה - תדע שתוכל לבוא אליי לעזרה ואני אקדם אותך. זה הכל.
משהו - שעליו אני לא מסכימה עם התוכנית "המקור" היתה רמיזה בעניין איכות המורים בפינלנד לעומת המורים בארץ. אני יודעת מהיכרות אישית וגם בטוחה שרוב האנשים העוסקים בישראל בהוראה הם אנשים איכותיים, אינטליגנטים, יצירתיים ועם המון פוטנציאל. הבעיה שהם מסורסים על ידי המערכת - זה מתחיל ממנהל שמפחד מראש העיר או מהמפקח ועובר למפקחים עם כל המניירות של "רגע לפני הפנסיה" שלהם.
אם היו נותנים למורים בבתי הספר חופש לבנות בעצמם את התוכניות (ויש בתי ספר כאלה - שמאפשרים) הרב היה נראה כאן אחרת. עובדה שיש מורים וגננות שעובדים בחדווה עד השעות הקטנות של הלילה ומוצאים דרכים חדשות להעשיר את ילדי כיתתם גם באין תקציב. מאוד ריגשה אותי חברתי אתי - גננת בקריות שבכל חג ואירוע היא מלמדת את הילדים שיר בשפת הסימנים - הילדים בגן שלה מדברים גם בשפת הסימנים - כי אתי מאמינה בנגישות והיא מאמינה שאם הילדים יפתחו את הלב לאנשים אחרים ושונים המציאות שלנו תשתנה - אז הינה לכם - נפנוף קל בכנף הפרפר - לא חייבת להתרחש תיאוריית הכיאוס, אלא התחלה של אנרגיה חדשה וחיובית שזורמת מנקודה אחת החוצה אל הכלל.
או למשל - חברתי תמי שאוספת - על דעת עצמה - תיקי בית ספר ובגדים במצב טוב וגם חדשים שתורמים לה האנשים שנשבו בקסמיה - ואת הכבודה שאספה בבית הספר בו לומדים ילדיה ובמעורבותם ומודעותם, היא מביאה לארגון כלשהו שמחלק וגורם לילדים והוריהם לחיוך והתרגשות… עוד נפנוף כנף.


השינוי שאנחנו מייחלים לו לא יכול להתרחש בלי מוכנות והתכווננות ההורים. אנחנו לא יכולים לשלוח ילד למערכת החינוך בגישה חד סטרית.
הילדים לא ילמדו שום דבר אם אנחנו לא נראה שותפות. לבית יש משמעות קריטית בהצלחת הילדים בבית הספר.
זה מתחיל באיך אנחנו מתנהגים אל המערכת. אם נבוא בגישה של "לקחת מגבות מבתי מלון כי שילמנו לבני… וגם ברזים" ימשיכו מורים לגמור במיון ותלמידים עם קציני מבחן. 
אני מאמינה שאם הורים יהיו מעורבים בפעילות קהילתית בבית הספר וגם ייזמו פעילויות כאלה דברים יתחילו להשתנות - כולל ה"מצב-בתחת" שבו אנחנו נמצאים. כמו כן צריך אנשים שהם יזמים מתחומים אחרים אבל שאכפת להם מהחינוך, בין אם זה בגלל ילד במערכת או סתם כי הם לא יכולים לעמוד מהצד ולשתוק ורוצים פשוט להתחיל לעשות.
אני יודעת שאחרי התוכנית בערוץ 10 - לא יכולתי לחזור לשגרה ואני מתכננת את תרומתי לעניין. לא ממש ברור לי איך. אני בטוחה שזה יהיה בארגון קבוצה של יזמים ליצירתיות בתוכניות לימודים. לא יודעת. זה הירהור בקול רם. אם יש לכם רצון להרים משהו למען. או אם אתם מכירים ארגון שכבר עובד בדבר - אשמח להצטרף. אני אלופה בכתיבת תוכניות לימודים.

דרך אגב… בלי לעצבן - גם בהולנד מתקיימת מערכת חינוכית דומה לזו של פינלנד...









ועכשיו… חייבים משהו מהגינה לה נשמה - אז הינה סיפור על הגננית שלא ויתרה ולא קיבלה תאוריות מתש"ח. סיפרתי לכם בפוסט מוקדם יותר שהנבטתי זרעי עגביות לפני חודשיים. כל המבינים הרימו גבה ונופפו לי בביטול. אמרו שזה לא הזמן… עגבניות לא יצמחו בחורף (הלואו.. אנחנו במזרח התיכון - על איזה חורף אתם מדברים….) הזרעים לא יתפתחו ועוד כהנה וכהנה. אני - עקשנית כפרדה התעקשתי ולא רק שהתעקשתי - גם עשיתי דווקא לעולם והנבטתי את כל הכמות שרכשתי במשתלה.
אז מה נהיה?
הזרעים נבטו…. הפכו לשתילים קטנים ורכים. העברתי את כולם לעציצים - כדי שיגדלו ויתחזקו (6 עציצים במרפסת). אכן גדלו, גם התחזקו. פיצלתי את השתילים הבוגרים לעציצים גדולים יותר ואפילו חילקתי כמה… ומה קרה? הם המשיכו לגדול ולהתפתח. עכשיו המרפסת שלי היא מטע של שיחי עגבניות פורחים (15 עציצים)… ואני נעה בין שמחת ההצלחה/נצחון התלמיד על מוריו/בהלת שוליית הקוסם מהתרבות המטאטאים/פליאה זכה מהפיכתי באופן רשמי לבעלת שדה חקלאי במרפסת. אז אני יושבת ומפנטזת לי על מה אעשה עם כל העגבניות האלה לכשיגדלו ויבשילו.

אין תגובות:

פרסום תגובה